גם אם נדמה לנו שאנו מתבוננים על ניכור חברתי מבחוץ, אנו שותפים לו כנשאים של שיח מחרים מדבק. שתיקה כלפיו היא מסוכנת ואינה אפשרית יותר במרחב החברתי החדש

ליד: קל לנו להתבונן מבחוץ ולומר שהיה כדאי לעשות כך או אחרת. אך חשוב לזכור שהאופן בו אנו מגיבים אינו נעלם מעיניהם של ילדינו, תלמידינו ושותפינו לעבודה ולחיים

אריאל לוינסון

עם תחילת הסתיו, אנו מתכנסים מארבע כנפות הפיזור של הקיץ בחזרה אל חיק המשפחה ואל הקהילה. אנו מלאים בכוונות ובהחלטות חדשות שיהפכו את חיינו טובים יותר. אך בסופו של יום (הדין), תמיד יהיה פער בין הרצונות וההחלטות שלנו לבין אופן מימושם במציאות; זהו טבעו של הקיום האנושי.

אל המחזוריות הזו, אנו נדרשים בכל שנה מחדש כשהשנה יותר מתמיד, הקללה החברתית של ההדרה והחרם מטרידה אותנו. בין אם אלה מקרים שפגשנו ברשתות החברתיות ובין אם אלו הרשתות החברתיות עצמן שהעצימו את תהליכי הבידוד וההתנכרות, ההסתגרות והאובדנות. אנו נתבעים להפוך את השתיקות למילים ואת המילים למעשים. אין עוד זמן לשבת על הגדר ואין יותר מקום למתינות או פשרה.

כל מקרה שבו ילד או ילדה סובלים מהדרה חברתית ומחרמות, מהדהד אדוות וצלקות בעולם, שעלולים להשפיע על המשך חייהם של הילדים, על התבגרותם, על בחירת בני זוג ומקצוע, על אופן גידול הילדים ועל יכולת השתלבותם בחיי חברה וקהילה בריאים.

קל לנו להתבונן מבחוץ על מקרים ולומר שהיה כדאי לעשות כך או אחרת. אך חשוב לזכור שלמעשה אנו לעולם לא מתבוננים מבחוץ. האופן בו אנו מגיבים למקרים כאלה אינו נעלם מעיניהם של ילדינו, תלמידינו ושותפינו לעבודה ולחיים. אפילו בד' אמותינו ועל אחת כמה וכמה בזירה הציבורית והחברתית, אנחנו מהווים באופן תמידי דוגמא אישית לילדינו, לחברים ולבני משפחה וקהילה.

בכל מעשה שלנו אנו שותפים לעוול או לתיקון, אין דרך אמצע. שיח ההדרה והחרם, כמו רכילות, הוא שיח מדבק ואנחנו הנשאים שלו. הוא זקוק לנו כמו וירוס, כדי לדלג מאדם לאדם וכך לגדול ולהתחזק. לכן, אי-עשייה או אפילו שתיקה הן מסוכנות וכמוהן – כשיתוף פעולה עם העוול.

פעמים רבות קורה שאנו חוששים לשאול אדם אם הוא במצוקה, מתוך הנחה שהשאלה עלולה לחזק את תחושת המצוקה. לפתוח תיבת פנדורה שאיננו מוכנים לה ולהחריף את המצב. למעשה, המחקר והלימוד החברתי המשותף מראה את ההיפך – כל שאלה היא פתיחת חלון לאוויר לנשימה, כל אוזן שומעת מנפצת את אשליית הבדידות והניכור והיא כבר תחילתו של התיקון.

השיחה הפתוחה מפיחה רוח חדשה בעולם ונותנת לאלו שנושאים את סבל המצוקה אפשרות להיפתח ולהתייעץ, לשמוע ולהישמע, להיות נוכחים כפרט בעל חשיבות בעולם, ולהוציא מכיסוי לגילוי את המועקה והכאב. את הפער הזה עלינו להתחייב יחד לסגור: במילה, במעשה, בתשומת לב, בשאלה, כל אחד ואחת כפי שמשיגם ליבם.

כך, מד' אמותינו ייצא קול ויתחבר לקולות נוספים, אולי גם לקול השופר המתריע כאזעקת חירום ומשם – אל המרחב הציבורי, החברתי והקהילתי.

* ד"ר אריאל לוינסון, מראשי הישיבה החילונית בירושלים