על ידי חרם מבקשת הקהילה להיפטר מרגשות אפלים ולהטילם על חבר בקבוצה. יש כוחות אנושיים שבכוחם לשנות מערך חברתי כזה.

"אסור לדרוך על התיק שלה, יש שם סידור!" הייתי בכיתה ה' בבית ספר ממ"ד ומלכת הכיתה עשתה עלי חרם. המשפט הזה, של אחת הילדות שלרגע העזה להתקומם נחרט בי בעלבון. חלפו מאז עשרות שנים ואני זוכרת היטב שבאותה שנה אף אחת לא הזמינה אותי לקומזיץ של ל"ג בעומר. אמא שלי ניסתה לפצות אותי, אבל אני ביקשתי את השייכות לחברת הילדים. את זה, לא היה לְאֵל ידה לתת לי.

התגברתי, התבגרתי וממרחק אני יודעת שחרמות לא קשורות בהכרח לְיַלְדוּת אלא לבני אדם בכל תרבות, גם אצלנו. לפעמים בקהילה סגורה ולעיתים זו "תרבות ביטול" בקהילה ליברלית.

ילד מוחרם הוא "שעיר לעזאזל". שורש המונח בעבודת המקדש ביום הכיפורים, ובו שעיר (תַּיִשׁ) מושלך לתהום ממרומי צוק. במותו יש מחילה כיון שהוא נושא את חטאי העם. הפסיכולוגיה קראה "שעירות  לעזאזל" למנגנון קבוצתי בו מושלכים תכנים רגשיים קשים על חבר קבוצה, ובהחרמתו וסילוקו ל"עזאזל" "משוחררת" הקבוצה מהתמודדות עם קושי.

חרם הוא, אם-כן, מנגנון חברתי רב כח. מה נוכל לעשות מולו? איך נגרום לילד "'מקובל" לא לשתף פעולה עם חרם כשאחרים אומרים על מישהו שהוא "מסריח", "מכוער", "טיפש" או "מעצבן"? איך נשיב אל הכיתה ילד שהושלך אל "עזאזל" חברתי?

אנשי טיפול יודעים להציע להורים ולצוות חינוכי ארגז כלים, אבל כדי לשנות מערך חברתי בו חרם הוא לגיטימי צריך כפר שלם, וקהילה נחושה. לפני הכל צריך להעמיד ערכים חלופיים שיכולים לעמוד נגד הכוחות האפלים שבנפשנו. אלה הם, למשל, החסד האנושי ואהבת האדם הטבועים בנו כמו החלקים הפרימיטיביים האחרים. בני אדם תמיד יכולים לבחור להיות ערסל רגשי עבור זולתם. זה בידינו, התרבות שאנחנו יוצרים תדובב בתוכנו את החלקים הטובים והראויים.

מאין יכולה לבוא הבחירה באמפטיה כברירת מחדל? אולי מההיזכרות בשבירות שלנו מעצם אנושיותנו. הרי שום דבר לא מובטח. נכון, יש מי שעם הידיעה הזו יבחר בכוחנות ויישאר בסופו של דבר בודד מאד, לצד זאת מתוך הבנת הסופיות נוכל להיעטף בנחמה שבני אדם יכולים להציע אלה לאלה, בטוב שיש בטרם נחלוף.

אנחנו יכולים לבחור לחיות חיים בהם הסקרנות כלפי הזולת ועצם האנושיות זמינים לנו. אני נזכרת בתיאור של עמוס עוז את מורתו מכיתה ב', המשוררת זלדה:

"ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. .. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן.. היה נקרא בפיה ניצוץ "….

הנה, מחנכת טבעה בזיכרונו של ילד בן שש או שבע תרופת נגד לקולות דמוניים, והשרתה אווירה המוקיעה חרמות רק משום שיש לה שפה מלאה בחמלה. השפעה גדולה כל כך יש למילים אלה שעוז המזדקן זוכר אותן גם לאחר עשרות בשנים.

גם אם אין לנו את השפה של המשוררת והסופר, יש לכולנו את המקום בנפש שמבין את השפעתן של עין טובה, אהבת אדם ונדיבות. כולנו מבינים כיצד כל אור קטן דוחה הרבה מן החושך, ובזה יש כח להיטיב וגם לא מעט תקוה.

*ד"ר חנה פנחסי היא עמיתת מחקר במכון הרטמן