היציאה ממלכודת החרם תלויה במעשה ציבורי חברתי חד-משמעי של תשובה. זו תופעה רבת-משתתפים שזקוקה לתשובה רבת-משתתפים, תשובה חברתית בכל מרחב אנושי בארצנו

תמר אלעד-אפלבום

מוקדש לדרור אל-עמי זכרו לתשובה

בתפילת היום הראשון של ראש השנה, כשהציבור מתכנס לקראת תקיעות השופר, דווקא שם, מיקמה מורשת ישראל את סיפור גירוש הגר וישמעאל. מיקום לא מובן מאליו, כמעט מפריע. על פתח זמן קהילתי משותף, כשבעוד רגע יברך הציבור "לשמוע קול שופר", דווקא אז מפנים חכמים את תשומת ליבו של הציבור באופן ישיר לכאבה של משפחה אחת, לא נשמעת, דחויה ומוחרמת, ולמילים "כי שמע א-להים אל קול הנער באשר הוא שם", ומניחים לפנינו שאלה: וכאן, בקהילה הישראלית, שיש בה כל כך הרבה דחויים ומוחרמים, האם נשמע קולם?

צריך לדבר אמת, בייחוד כשהיא כואבת, כדי שנוכל להשתנות ולשנות ולתקן: כולנו אשמים וכולנו אחראים על העובדה שאלפי ילדות וילדים בישראל ומשפחותיהם מתמודדים עם חרם והדרה חברתית, קולם לא נשמע וחייהם מצטלקים לעד. זוהי תופעה רחבה, בממדי מגפה חברתית. לפי מחקרים, אחד מכל ארבעה ילדים בישראל סובל מהדרה חברתית, וב-60% מהכיתות בישראל יש לפחות ילד אחד שסובל מחרם. את האימה האנושית הזו, שבני אדם מעוללים זה לזה, מספרים חכמים בפריים-טיים היהודי בראש השנה.

חרם הוא מעשה של עלבון חברתי מתמשך, משותף ומוסכם כלפי יחיד. זהו עלבון עמוק ואלים מאוד, התרחשות רבת-משתתפים המנרמלים זה עם זה יחס מבזה כלפי יחיד. החרם הוא בריונות חברתית בהסכמה, שנטפלת יחד לנקודה רגישה, הופכת את הרגישות לחסרון, ואת הערלוּת לנורמה. אנשים משתפים פעולה זה עם זה, בהסכמה שבשתיקה. הרגישות דורשת שמיעת קול שיוצאת מגדר הנורמטיבי, אך ערלוּת הלב נשארת לכאורה בתחומי הנורמטיבי. באותו רגע מושלך היחיד על ידי החברה והופך להיות שעיר מוסכם לעזאזל, בניצחון הערלות החברתית על הרגישות האנושית. איזה יחיד יכול לזה. ובמיוחד בגילאים קטנים ורכים. איך אפשר בכלל לעמוד מול זה. איזה כאב בלתי נתפס לילד ולהוריו. החרם משתק ילדים, הורים ומורים, וגם אותנו.

תורת ישראל נותנת מילים למעשה ההחרמה, כדי שנדע לזהות ולגנות. וכך מתארים אחי יוסף בדיעבד את מעשם: "אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית מב, כא). בן שבע עשרה היה יוסף, כך מלמד רבי יוחנן בר שאילה (בראשית רבה מקץ), "והיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד כדי שיתמלאו עליו רחמים, ולא נתמלאו". התורה לא מסתירה את מעשה האחים, ולא מסתירה מאיתנו שום דבר אנושי, היא מספרת הכול כדי שנוכל ללמוד על עצמנו, את הפגמים שבנו, שנוכל לשמוע וידוי ממי שקילקלו. אבל היא לא מניחה זאת בינינו כדי שנרגיש אשמים, אלא כדי שנהיה שותפים פעילים בתשובה. תורת ישראל היא קריאה לתשומת לב ולתשובת לב. לשים לב שאנחנו לא הראשונים שמתמודדים עם הדרה חברתית. לשים לב שהקדוש ברוך הוא שם לב. ולשים לב שאפשר וצריך לתקן. שבאנו משושלת מתקנים. יהודי, לשון וידוי; להתוודות שחלינו במחלה חברתית שפוגעת בילדים ובמשפחות מכל המגזרים בחברה הישראלית, ולקום ולהתייצב יחד כציבור, כדי לשמוע את קול הנערות והנערים, באשר הם כאן.

כך משמיע הסופר יהודה אטלס את קולם של נפגעות ונפגעי החרם וההדרה החברתית, אחרי שהסכימו לתאר לו את סיפוריהם: לֹא פַּעַם, בִּגְלַל הַחֵרֶם וְהַנִּדּוּיִים, חַשְׁתִּי רָצוֹן לִגְמֹר עִם הַחַיִּים: לְהִפָּטֵר בְּאַחַת מֵהַפַּחַד, מֵהַבְּדִידוּת וּמֵהַגַּעְגּוּעַ הַנּוֹאָשׁ לְקוּרְטוֹב יְדִידוּת.  אַךְ מֵעוֹלָם לֹא נִסִּיתִי לֹא־לִהְיוֹת כִּי בְּעֶצֶם כָּל־כָּךְ רָצִיתִי לִחְיוֹת. סִפּוּרִי, אֲנִי מְקַוָּה, יִהְיֶה זְעָקָה מָרָה, שֶׁאוֹתָה יִשְׁמְעוּ כָּל מוֹרֶה וּמוֹרָה, הוֹרִים, מַדְרִיכִים, מְנַהֵל, מְנַהֶלֶת: שִׂימוּ לֵב לְכָל יֶלֶד וְיֶלֶד! הִתְבּוֹנְנוּ בְּכֻלָּם בִּדְאָגָה עֲמוּקָה וּכְשֶׁתְּזַהוּ בְּיֶלֶד סִמָּנֵי מְצוּקָה הוֹשִׁיטוּ לוֹ יָד, מִיָּד, בְּטֶרֶם יִכְרַע וְיִקְרוֹס מִתַּחַת לַחֵרֶם. שַׁנְּנוּ בְּלִי הֶרֶף לַיְּלָדִים שֶׁאָסוּר, אָסוּר בְּשׁוּם אֹפֶן בְּתַכְלִית הָאִסּוּר, לָגַעַת, לְהַכְאִיב אוֹ לְהַטִּיל רֶפֶשׁ בְּיֶלֶד אַחֵר – בַּגּוּף אוֹ בַּנֶּפֶשׁ,  זִכְרוּ, יֵשׁ כָּמוֹנִי אַלְפֵי יְלָדִים, לְכוּדֵי חֲרָמוֹת, אֲלִימוּת וּפְחָדִים, רְכִילוּת מְרֻשַּׁעַת, בְּדִידוּת חֶבְרָתִית, עֶלְבּוֹנוֹת, חֹסֶר עֶרֶךְ, הִתְנַכְּלוּת שִׁיטָתִית, כָּל אֵלֶּה בְּנִצּוּחַ "מְקֻבָּל" אוֹ "מְקֻבֶּלֶת", שֶׁמְשַׁסִּים אֶת כֻּלָּם בְּיַלְדָּה אוֹ בְּיֶלֶד וְהוֹפְכִים אֶת חַיַּיו – הֵרְאֵיתִי לָכֶם אֵיךְ – לְהַשְׁפָּלָה, לְאֵימָה, לְגֵיהִנֹּם מִתְמַשֵּׁךְ. רַק שָׁווּ בְנַפְשְׁכֶם אֵיזֶה דִּמּוּי עַצְמִי יַפְנִים יֶלֶד שֶׁהֻחְרָם וְנִרְדַּף שָׁנִים, שֶׁקְּבוּצָה אוֹ כִּתָּה דָּחֲסָה בּוֹ בַּדֶּרֶךְ  שֶׁהוּא עָלוּב, לֹא שָׁוֶה וַחֲסַר כָּל עֵרֶךְ? (מתוך: כֻּלָּם נֶגֶד אַחַת  / יהודה אטלס)

ילדים לכודי חרמות. הורים לכודי חרמות. חברה למודת ולכודת חרם. ואיזו לכידות חברתית תהיה, אם ה"כולם" מכלה יחיד אחד, ומוציא אותו מן הכלל, וממילא מבטל בכך את הכלל כולו וכופר בעיקר. היציאה ממלכודת החרם תלויה במעשה ציבורי חברתי חד-משמעי של תשובה. הכרעה ציבורית חברתית שרגישות גוברת על ערלות. שערלות פסולה. שחרמות פסולים. שצבירת הון חברתי על ידי התעמרות והתעלמות היא מעשה לא נורמיטיבי ולא מקובל. ובמקום להצטרף הצטרפות שקטה לערלות – אנחנו נוקטים בערבות. סדום היא ארץ הערלות, ישראל נועדה להיות ארץ הערבות.

בכל שנה מחדש אני כואבת את אברהם אבינו שהשאיר כך את הגר וישמעאל. וכואבת כל כך את שרה אמנו ששילחה אותם. ובכל שנה בראש השנה אני מודה מחדש לה' יתברך שנתן לנו תורת אמת, בה מספרים לנו קדמונינו אמת, וכאב, ותיקון. כי מכל ההקשבות ומכל השמיעות שבתורה, הם בחרו לספר על זו שלא שמעו ולא הקשיבו, ומצווים עלינו לשמוע קול. ולשפר. לא, השיפור והתיקון הם לא על הילד, לא על משפחתו, השיפור והתיקון הם עלינו, כולנו. כי בלי ששמנו לב, הפכנו להיות חברה ערלה ואלימה יותר, מנגנוני הבקרה האנושיים שלנו פינו דרך למנגנוני הנרמול החברתי. האחריות היא עלינו – מורים, הורים, בית הספר ומערכת החינוך – אבל לא פחות מכך, האחריות היא על קהילות ובתי כנסת, שכונות ויישובים וכל מרחבי החיים סביב. זו תופעה רבת-משתתפים שזקוקה לתשובה רבת-משתתפים, תשובה חברתית בכל מרחב אנושי בארצנו.

וכך, בכל ראש שנה מחדש, מכינים אותנו חכמים, להגיע לא רק בכובד ראש, אלא בכובד לב, ליום הכיפורים. כדי שכשנאמר את המילים כל נדרי וחרמי. הן לא תהיינה רק מילים של התרחשות פנימית רוחנית אישית, כשיש מי שבשבילם זו מציאות חברתית ממשית של בדידות וחוסר אונים, והוא זקוק לכולנו. ובליל הכיפורים, הקהילה כולה עוטה טלית, לובשת שתי כנפי אהבה ויראה. האחת, כנף אהבה, לשמוע קול זולת ולאהבה אותו. השנייה, כנף יראה, להשמיע קול למען הזולת, מתוך יראת שמיים ויראת עוון ופשע ופגיעה.

תורת ישראל, תורת חיים, שלחה עד אלינו קול שופר. היא עצמה שופר ער ומעורר ומסרב להתערל. ובימים אלה, כשהעולם מתמלא אלימות ומצטלק משחיקה מוסרית חברתית, זוהי קריאה לקהילות אמונה בישראל, מכל הגוונים ומכל הקולות, להיות מרחבים אנושיים של תשומת לב. עלינו להכשיר את עצמנו, בכל קהילות ישראל, כדי להעמיד בינינו נאמנות ונאמני נפש, נאמני מוגנות, נאמני נגישות והנגשה וערבות. ללמוד וללמד כלי שמיעה והקשבה, כלי ערבות והתערבות. כי הילד הזה, לכוד החרם, הוא אנחנו. הוא פנינו ודמותנו. חייו חיינו ומותו מותנו. ועלינו להתחיל בתשובה, כדי להעביר את רוע הגזירה.

יהי רצון שנזכה לשמוע קול, שנחיה בתשומת לב, שנבנה חברה רגישה, חברה נטולת חרמות ונידויים, חברה מגנה ומגינה. שנבנה יחד קהילות אמונה, שנהיה נאמנות ונאמני ערבות והקשבה, שנסרב להיות קצוצי ומקצצי כנפיים, ונרכיב עלינו השנה כנפי אהבה ויראה, כנפי דרור.