ילדים החווים חרם חברתי מסתובבים בעולם עם תחושה קשה של אשמה ובושה. ההדרה החברתית מטמיעה בקרבם את האמונה שמשהו בהם פגום. אם לכולם יש חברים ורק אותי מחרימים, כנראה הבעיה טמונה בי.   המחשבה הזאת מובילה אותם לא אחת להסתרת החרם אפילו מהוריהם. אבי (שם בדוי) היה תלמיד בכיתה י'. במשך שנות לימודיו בחטיבת הביניים הוא חווה חרם חברתי קשה: "אף אחד לא דיבר איתי, כולם התרחקו ממני, שלוש שנים סבלתי. צחקו עליי, הרביצו לי, קיללו אותי. כולם אמרו, 'אל תתקרבו לאבי שלא תידבקו ממנו'. פעם אחת אמא שלי התקרבה אליי כדי לתת לי חיבוק. אמרתי לה, 'אל תתקרבי שלא תדבקי במחלות שיש לי, ככה אמרו עליי'".

במסגרת תוכנית סמ"ל, תוכנית להעצמה שפועלת בבתי הספר, חשף אבי בפני המנחה את סיפור חייו. המנחה כתבה לו מכתב שבו היא תיארה את הדברים היפים שיש בו, והקריאה אותו בפני כל הכיתה. בהמשך החליט אבי לשתף את תלמידי הכיתה החדשה בחרם שהוא חווה בעברו. התלמידים הקשיבו לו בשקיקה, ולאחר שסיים הם הדהדו לו את הדברים שריגשו אותם בסיפור שלו, את המסר שהם לוקחים לחיים ואת הדברים היפים שהם גילו עליו. אבי ישב מוקסם. 20 ילדים התבוננו בו, בליבו, בנשמתו, ושידרו לו בעיניהם: אנחנו רואים אותך, אתה חלק מאיתנו. בתום השיחה אבי הודה ואמר: "פתאום ראיתי שיש לי מקום פה, רואים אותי". השיחה הייתה נקודת מפנה בסיפור חייו: "הבנתי שאם אני לא אזיז את זה, זה לא יזוז. אבי החל אט-אט לרקום קשרים חברתיים,  מצבו הלימודי השתפר ואפילו הייתה לו חברה.

לכל אדם יש סיפור חיים שהולך איתו לכל מקום. הסיפור שאנו מספרים על עצמנו משפיע על חיינו: לפעמים הסיפור  לוקח אותנו למקומות טובים של כוח, עוצמה והשפעה, ולפעמים הוא גורם לנו להרגיש חסרי אונים. הסיפור נוצר בהקשר חברתי: כשחבורת ילדים מתייחסת לאדם באופן שלילי, הוא מַבנה כך את סיפור חייו, וכדי לשנות את הסיפור נדרשת מעורבות אקטיבית של כל הגורמים העוטפים  את הנער או הנערה. צריך להוציא לאור את סוד החרם, לאפשר לנערים לספר את הסיפור ולשוב לספר אותו מחדש: לא מזווית הקורבן, אלא מזווית הגיבור שיוצא לאור עם סיפור החרם, לוקח את המושכות על חייו וכותב את הסיפור מחדש.

החברה צריכה לשאול מי צריך להרגיש אשמה ובושה – המחרים או המוחרם? סיפור חיים נולד ומתהווה מתוך האינטראקציות החברתיות שאנו יוצרים, וכדי לרפא ולתקן את חוויית החרם צריך לאפשר למוחרמים ולכיתה כולה לחוות אינטראקציות חיוביות, שבהן אנו מנתבים אותם להתבונן אלה באלה בעין טובה ולהכיר באחריות של כל אחד מהם סיפורו של האחר. צריך להכשיר מחנכים בכלים רגשיים לחולל את הדבר. אם כדי לגדל ילד אחד דרוש כפר שלם, כדי  להתמודד עם חוויות של החרמה על אחת כמה וכמה.